מאת: שוֹעִי

עידן, הבנתי את שכתבת בפסקה השניה לכתחילה.
בוא נעזוב בבקשה, את המיסטיקה ואת הדת בצד רגע (האמן לי אני מסוגל לכך). אני מסוגל להבין לחלוטין את הלך הרוח של גריי. ליצור מחדש סוג של קוגיטו ארגו סום שאין בו 'אני' כלל. אבל מה יש בו? אם תתבונן גם בכתבי מיסטיקנים, לא כהוגים גנוסטיים הטוענים להישגים חזיוניים אזוטריים, אלא כנסייני תודעה שאינם כפופים לאיש ולעתים גם לא לאלהות נודעת, המתארים את מסעותיהם, לעתים באופן אנארכיסטי למדיי המשבר את הנומוסים הדתיים ואת ציפיותינו המוקדמות… [למשל בפוסט השלישי הביא גריי שיר ההטרונים אלווירו דה קמפוש. להגיד שהאבנים הם אבנים, והטבע הוא רק הטבע. זהו שער לכל ניסיון לתובנה חדשה, שאינה מתבססת על תפישות קודמות. מבחינה זו, כל אחד מהפרה-סוקרטיים שדיבר על Arche אחרת, היה חייב לחזור בכדי לכונן את שיטתו, לתפישה לפיה, הכל אינו מיים (תאלס) אש ותנועה (הירקליטוס) או מספר (פיתגורס) אלא לכך שלכתחילה המים הם מים והאבן היא אבן]
אבל למה דומה בעיניי גריי בביטול ה-Self שלו לכתחילה? לגיטריסט המשבר את הגיטרה שלו מבחירה וולנטרית לגמריי וממשיך להאזין למוסיקה המתרוצצת בנבכי הכרתו ודי לו בכך.
לעומתו ישנם גיטריסטים המודעים לכך שישנה מוסיקה הרבה מעבר ליכולת טווח מיתרי הגיטרה שלהם, גם מוסיקה נעלה ומגוונת בהרבה, ובכל זאת רוצים שאצבעותיהם תמשכנה להתרוצץ על פני המיתרים, ולהנות מן הצלילים הייחודיים (גם אם הצורמניים) שמעלה תיבת התהודה האישית שלהם.