מאת: שוֹעִי

חרדה? לא עד כמה שידוע לי. אף לא ריפיון ידיים. סימן שאלה אינו מבטא לא את זה ולא את זה. גם איני מבקש להסתלק מן הספק באילו משדות חיי. וגם עד כמה שיודע חי על פי מכסת-נסיוני מבלי שאני מנסה להחיל את תפישות עולמי על איש/ה. במידה מסוימת, תולדות חיי מליאות בכל כך הרבה נסיונות/שינויים/טרנספורמציות, עד כי דומני, כי אלמלא יכולתי לזהות בי יסוד בלתי משתנה שהיה עימי בהרבה מאוד מצבים שונים בחיי, אפשר שהייתי מצליח להיטמע באמת באי-אילו ציבורים או חברות ו/או תפישות עולם בהם ביקרתי.
(יש לי תחושה כי התגובה שלך נובעת מאי-אילו שיפוטים מוקדמים על איך ודאי אני צריך להיות. אני לא בטוח, כי אתה מדייק ממש. אבל אפשר כי "אשלית האני" עשויה גם להפוך ל"אשליית האתה").
עוד דבר, גריי אינו צריך להיות תועלתן בכדי שאשאל את השאלה מה ביטולו של אפשרות כינונו של "אני" לכתחילה מועילה? למשל, עמנואל לוינס הוא אנטי-תועלתן דאונטולוגי; ובכל זאת אני מסוגל להבין כיצד שיטתו מועילה לתרבות, לצדק, לאנושות וכיו"ב. מובן כי אני מוכן לקבל ביקורת שיטתית על המטפיסיקה האתית שלו וגם מכיר כמה מבקרים שיטתיים שלה (בכדיי לחסוך עוד התגוששות לגבי גריי, אני מודיע כי אני מכיר מראש בחשיבותה של מחשבה ביקורתית או בדקונסטרוקציה של רעיונות חברתיים קיימים, בכדי ליצור מחשבה חדשה/הלך רוח חדש).
ובכל זאת, בביטולו של ה-Self כבר התנסיתי בעד תרגולים מדיטטיביים מסוימים, ושבתי אל ה-Self אחר-כך. ביטול האני לכתחילה מזכירה לי את דוקטרינת העד בבודהיזם ובסופיות, קרי: התבוננות במקרי העולם באופן פסיבי. לתת לדברים לחלוף על פניך משום שלאמיתו של דבר אינך קיים. האם גריי מסביר כיצד ניתן להגיע מביטול האני לפעילות פוליטית/חברתית?